שלוש מאות שנה
סיפור של מקלט, חוסן ושיבה — מהבטחת ביטחון של חאן ועד לקהילה שבנתה את עצמה מחדש.
במאה ה־18 הזמינו שליטי חאנות קובה את יהודי ההרים — שהיו מיושבים זה מכבר ברחבי הקווקז — להתכנס בביטחה על הגדה השמאלית של נהר קודיאלצ׳אי, מול קובה. סביב שנת 1742 התגבש היישוב תחת חסות החאן, הבטחת ביטחון נדירה בעידן סוער. בתחילה הוא נודע פשוט בשם היישוב היהודי (יֶברֶייסקאיה סלובודה).
העיירה צמחה למרכז משגשג של חיי יהדות ההרים, ובו עשרות בתי כנסת, בתי ספר ובעלי מלאכה. בשנות ה־20 וה־30 של התקופה הסובייטית שונה שמה לקרסנאיה סלובודה — היישוב האדום — השם שהיא נושאת עד היום, לצד שמה האזרי, קירמיזי קסבה.
במשך דורות שגשגה העיירה כאחד המרכזים הגדולים של עולם הג׳והורים, נודעה בבתי הכנסת שלה, בבורסקאים ובסוחרים שלה, ובחיי קהילה שהתנהלו כמעט כולם בשפת הג׳והורי — דבר שלא נמצא בשום מקום אחר עלי אדמות.
לאחר שנת 1990 היגרו משפחות רבות לישראל, למוסקבה ולארצות הברית, ומספר התושבים פחת. אך הקשר אל הבית נותר איתן. בנים מצליחים שבו כדי לשקם את שבלה הזמן, פתחו מחדש בתי כנסת ובנו מן היסוד — והעיירה ממשיכה לחיות, שוקקת מכול מדי קיץ עם שיבת התפוצות.
היישוב נוסד תחת חסות חאן קובה.
בית הכנסת בעל שש הכיפות נבנה, ציון דרך של העיירה.
שמה שונה לקרסנאיה סלובודה — היישוב האדום — בתקופה הסובייטית.
גלי הגירה לישראל, למוסקבה ולניו יורק.
המוזיאון הראשון של יהודי ההרים נפתח בבית כנסת משוקם.